יוסי וקסמן

סופר, צייר ומעצב

השחקנית

סדרת פרוזה, ידיעות ספרים, 2007

  השחקנית, מלודרמה בשלוש מערכות

 

פרק ראשון: התיאטרון שלי ושל אחותי

 

מאחר שאיני יכול להרוג אותך ממש, יקירתי, למחות אותך מזיכרוני, הגעתי למסקנה הפחדנית שדי לי להרוג אותך במילים, בחיים ובמוות שאמציא לך מעל הדפים האלה, בתשוקות שאתחבל לך, בשנאות ובאהבות, בתסכולים, בכרוניקת זמנים שאכזב לך, בתפקידים בלתי‑נשכחים שאפברק במיוחד בשבילך; שהרי את שחקנית. ה‑שחקנית. שחקנית חיי. מושא הערצתי. אחותי אהובתי, זיכרונותי וזעמי.

 

ולפיכך, יקירתי, מעל דפים אלה אטריף את שכלך, אתן לך סיבות טובות מספיק לנאוף, לשקר במצח נחושה, להיות מרושעת, להיות אמא טובה לילדייך, להיות אחות מחורבנת, זונה, קדושה, אהובה, להיות גדולה מהחיים... ואולי כך, בשקרים ובבדיות שאערים עלייך, ערמות‑ערמות עלילות‑עלילות, אוכל להירפא ממחלתי, מהאהבה הסוטה הזאת שאין לה תכלית, בטח שלא בחיים הריקים האלה, בגלגול האכזרי הזה, בתפקיד שלי, הנלעג, בהצגה הכושלת שלך - אחיך.

 

יקירתי היקרה, יש הגורסים שהתיאטרון אינו אלא מחלה, מורסה מודלקת שחורה, ליבידנית, שיש לבקע על הבמה כדי להבריא את הקהל ואת השחקנים; התפרצות של מגפה קולקטיבית שמיטהרת מדי ערב לפני הקלעים ומאחוריהם... ובכן, זה ברור, את ואני נגועים.

 

***

 

גבירותי ורבותי, קהל נכבד, כך מתחילה ההצגה שלי - בחלום שחלמתי.

 

בחלומי אני בביתה הישן של מגי, בדירה הקטנה ההיא ברחוב גזר. ואני הולך וסובב בסלון ובפרוזדורים ובחדרים, כמחפש. והבית ריק, מוזנח כזה, מרופט ומלוכלך. מגי, מגי, אני צועק, איפה את, אחותי? והיא איננה. אני מפשפש במגירות שנקרות בדרכי, אולי אמצא שם את אלבומי הילדוּת הישנים, אבל המגירות ריקות. אני פותח את הארונות שצומחים לנגד עיני כמתריסים, אולי שם התצלומים שלנו מתחבאים, אבל גם הארונות האלה חלולים. אלוהים, אני חושב ביני לביני, איך אדע אם היינו או לא היינו, ללא התצלומים, ההוכחות, הראיות.

 

נו, אני מבקש להירגע, למזוג לי כוס מים, לאכול משהו לפני שאמשיך. אבל מן הברז במטבח לא זורמים מים, והתפוחים בקערת הפירות על השולחן בפינת האוכל נתקעים בשיניים; הם בכלל לא תפוחים אמיתיים, אלא עשויים מעיסת נייר, צבועים. איפה הם, אני שואל את עצמי, ורץ אל חדר הילדים, לבדוק את רועי בשנתו. ורועי ישן במיטתו, מכוסה בשמיכה שקניתי לו אצל "לבנה - הכול לילד ולתינוק" בשדירות ירושלים, וגולגולתו התינוקית הקירחת מבצבצת אלי, כאילו צוחקת. אני רוכן אליו, להאזין לנשימותיו, אבל הילד לא נושם. אהה, אני נבהל ומרים אותו, הילד הזה מת.

 

אבל גם רועי אינו רועי, הוא בובה. והצעצועים שמתגוללים על השטיח אינם צעצועים, הם אביזרים. רקוויזיטים. וגם הנוף שנשקף מהחלונות בחדרו אינו נוף אמיתי, אלא ציור מעומעם על אריג בד שתלוי במרושל מאחורי המשקופים. ואור השמש המפזז בחדר הילדים אף הוא מלאכותי, אור של פנסים צבעוניים, של זרקורים...

 

אני נס מחדר הילדים המפוברק הזה ומוצא את עצמי בעברו האחר של הבית. והבית אינו בית, אלא ערמת קרשים, תפאורה של סלון ומטבח ופינת אוכל וחדר ילדים. ואני יוצא מאחורי הקלעים וחוזר למטבח, כסהרורי: בית שאינו בית, אלא תיאטרון של בית, זיכרונות שאינם זיכרונות, אלא הצגות של זיכרונות... אשליות, תעתועים... כזבים! לעזאזל החמישי, אני חושב לעצמי, צריך לברוח מהבית המזויף הזה. אבל אורות הבמה הקדמיים מסנוורים את עיני, סוגרים עלי, מתעתעים בי ומשבשים את הדרך אלייך ואני מתהלך כעיוור. איפה את, אחותי אהובתי?

 

***