יוסי וקסמן

פרולוג

 

תודה לאל שאת רוב חיי חייתי במאה הקודמת. שיט, כמה אני שונא את המאה העשרים ואחת. המאה החדשה שלכאורה טובה יותר מקודמותיה. חומלת יותר. המאה של התקינות הפוליטית, של הפוסט-אמת ושאר השיטות שמאפשרות לארגן את המציאות מחדש, אבל בלי שום קשר למציאות. בלי קשר לטבעם הגזעני של בני האדם. בינינו, כולנו גזענים ושוביניסטים והומופובים. זה הרי חלק מהתרבות, מהדת, מהחיים. זה הרי חלק מלהיות אנושי. כולנו חרמנים ומפסידנים ומתגעגעים למישהי או למישהו שאולי לא היו באמת. גם אני כזה, בכל אופן. דויד בוקובזה שהיה מעדיף להיות דויד שטרן. ארכיטקט כושל בן חמישים ומשהו. גרוש. עם ילד. עם מאהבת. סטרייט לכאורה, אבל גם אוהב להזדיין עם גברים לפעמים. דו-מיני והומופוב. תקוע אי שם באהבה שהייתה לי בשנות השמונים. נו, הייתי אז כמעט בן שש-עשרה. הבן היחיד של הנספח הצבאי בשגרירות הישראלית בפריז. היא הייתה בת עשרים ושבע. המורה שלי לצרפתית, וֶרוֹניק.

 

אלוהים, זאת הייתה התקופה היפה ביותר בחיי: פריז, ורוניק, יער בּוּלוֹן. אבל הייתי נער מתבגר מטומטם, עיוור ליופיו של העולם שנפל עליי. סבלתי כהוגן, התביישתי בסטייה שלי. לא ידעתי להסביר לעצמי את הדברים כפשוטם, במהותם, וגם לא הבנתי ממש מה זאת אהבה. לא ידעתי איך לאהוב את ורוניק. בלבלתי בין תשוקה ואהבה, כמו שקורה לא פעם בימי הנעורים.

 

בשבילי ורוניק תמיד תהיה החלון אל הגוף שלי, אל התשוקה אליה, אל נשים, אל החיים. אבל החיים כפי שצריך לחיות אותם, ולא כפי שצריך למות אותם. או לפחוד מהם. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, ולא רק המאהבת. היא אמרה שנפלתי עליה משמים, כמו מתנה ששלחו לה האלים, ואני צחקתי לה וקנטרתי אותה. הייתי קוף מגודל וחשבתי רק על עצמי. על פצעי הבגרות שלי. על האַפְתות שצמחו לי על הלשון ועל החך. על אבא שהתביישתי בו, ששנאתי אותו. על הסיפוקים הילדותיים שלא תמיד הצלחתי לממש. איזה טיפש הייתי. התייסרתי בשטויות במקום ליהנות מאהבתה של ורוניק ומהעיר היפה ביותר בעולם ומהגברים ביער בולון, שמפעם לפעם עינגו אותי.

 

פעם חשבתי שלכל חיים יש התחלה, אמצע וסוף. היום כבר איני בטוח. לחיים שלי יש רק התחלה וסוף; כלומר, לחיים שלי ושל ורוניק. זו הבטן הרכה שלי, אמצע החיים שאין לי, שאולי מעולם לא היה לי, כי החיים שלי התחילו עם ורוניק, ונגמרו עם ורוניק.

 

כשהיא מתה מסרטן בלבלב, לאחר שסיימתי את לימודי הארכיטקטורה בבצלאל, מת גם חלק ממני. וכששבה מן המתים, בסיפורים שסיפרנו עליה, שלומי ההומו ואני, חייתי פתאום (שלומי זה היָזיז שלי). שבתי להיות הנער ההוא, המאוהב, בפריז. התלמיד של ורוניק. לפעמים יוצא שאנחנו מתאבלים כל חיינו על המתים שאהבנו, אבל בעצם מתאבלים על עצמנו, על נעורינו, על הרגע ההוא, על הנשיקה ההיא, על הזיון ההוא. על החיים שהפסדנו. לדעתי זה דווקא טוב להפסיד, כי הפסד הוא לא רק כישלון או תבוסה. הפסד הוא החיים עצמם. ולפעמים המתים יכולים לחזור, להפתיע אותנו לרגע או שניים. או לכל החיים. כזאת הייתה ורוניק.

 

הו, ורוניק היפה שלי, הטובה שלי, המורה שלי, האישה הראשונה שלי, הסטייה שלי, הזיון הכי-הכי נפלא שלי. המוות הקטן שלי.

​

***

​

פרק א

​

יער בּוּלוֹן בפאתי פריז, ספטמבר 1981

​

״קח אותי אל היער, שלומי.״

״אקח אותך אל היער, דויד. אבל בתנאי שתחבק אותי.״

״אחבק אותך, אחבק.״

 

                                                                       ***

 

זה היה ערב קריר, הוא זכר, ערב אירופי כזה, והיה ריח קל של טחב ושל עלי שלכת רקובים. והיו הנער והאישה והגבר הזר במעיל הפרווה. אישה ונער במכונית פז׳ו 404 בגוון טורקיז בהיר. האדמה הייתה לחה מן הגשם האחרון, כנראה, והייתה תחושה של סכנה, אולי בגלל סופה חדשה שהלכה והתפתחה בשמים. והיו ברקים. כמו בַּציור של ג'וֹרג'וֹנֶה שהאישה אהבה, ״הסערה״. היא מסגרה את התצלום של היצירה הזאת ותלתה אותו מעל האח. לאישה קראו ורוניק, לנער קראו דויד.

 

מכונית הפז׳ו של האישה עצרה לפני עץ אדר גדול בפאתי היער, והנער נשלף ממנה, עירום כביום היוולדו. לבושו היחיד היה עשן הסיגריה שעישן, ז'יטאן בְּלוֹנדֶז. זו הייתה מכונית קרה, מכונית ממתכת צבועה, מכונית שצריך לברוח ממנה וללכת ולחפש חום ביער. כך, בכל אופן, חשב הנער דויד. שפתיו ינקו את הז'יטאן-בלונדז, עיניים זרות בחנו אותו. החום, חשב הנער, נמצא בחיקם של גברים מבוגרים, שם, במעבה היער. קר היה לו, וכפות רגליו בוססו בעפר הרטוב. ידיו רעדו, הוא שילב אותן על החזה, אבל לא הצליח להתחמם. לאישה הוא נראה כמו המושיע הנוצרי בכבודו ובעצמו, אולי מפני שהיה רזה מאוד ובהיר מאוד, ועירום, ובגלל שערו הכהה שהיה ארוך-ארוך וגלש לו על כתפיו בתלתלים.

 

האישה במכונית הפז׳ו מעכה סיגריה במאפרה. שניהם, גם הנער וגם האישה, ידעו מה עומד לקרות. זה הרי היה רק עניין של זמן. המשעול שעליו הלך הנער התפצל, והוא בחר בשביל השמאלי, שנעלם במרחק לתוך קבוצת עצים שחורה. האישה בפז'ו זעה באי נוחות ופתחה את החלון שלה לרווחה. אלוהים, שרק לא ייעלם לה, נאנחה. פתאום הבינה שהנער עקב אחרי גבר זר גבוה במעיל פרווה, גבר שהלך לפניו על השביל. ״מריה הקדושה!״ היא נבהלה, דקה-שתיים ושניהם ייעלמו לה. היא יצאה ממכונית הפז׳ו, טרקה את הדלת ונעלה אותה. היא תחבה את מפתחות המכונית לכיס המעיל שלה, שלפה סיגריה חדשה והציתה אותה. האם תעז ללכת אחריהם?

 

הנער פסע לתוך החשכה, לבו פעם בחוזקה. גם הגבר החיש את צעדיו לתוך היער, והנער השיג אותו, עקף את הגבר במעיל הפרווה ומיהר קדימה. ואז עצר. והצטמרר. עיניים בלעו את גופו העירום, את אחוריו. ופתאום חש רפרוף אצבעות על עורפו. הוא קפא במקומו ולא ידע אם להסתובב אל הגבר.     

 

הזר הגבוה במעיל הפרווה שאל את דויד משהו שוורוניק לא הצליחה לשמוע. ואז מבטיהם נפגשו. לעזאזל, מעולם לא חש עירום כל כך, דויד הנער, מסכן כל כך. הוא שמע את קול צעדיה של ורוניק מאחוריו, אבל לא העז להפנות את מבטו אליה. הגבר הזר קרץ וסימן לו משהו, ונעלם בקבוצת שיחים סמוכה.

 

דויד הלך לתוך השיחים. הוא ידע שאין לו דרך חזרה, הוא לא חשב ממש. עלעלים ורמשים שדבקו בעורו הכמירו את רחמיו על גופו העירום שנעקץ ונשרט והתלכלך. וגם שריקת ציפור לא מוכרת חתכה את האוויר שהיה גדוש ולח, כמו איזו בועה שהתפוצצה. הוא הדף ענפים וזרדים ועלים, והלך ונתחב לתוך השיח שהגבר נעלם בו. ״יער כמו בית,״ חשב הנער, ״שיח כמו מיטה גדולה.״ הוא השליך את עצמו קדימה, פילל לזרועותיו של הגבר, נס מוורוניק שהסתבכה מאחוריהם באיזה ענף שנתקע בשערותיה וצעקה: ״ישוע המושיע, למה?״

 

אבל זה היה בלתי נמנע. אחוריו של דויד הנער, הלבנבנים, העירומים, היו כמו לפיד שהאיר לוורוניק את דרכה באפלולית. מבטה הלך למרחקים. מעולם לא זכרה אם ראתה את המראות או רק שמעה אותם נושפים וגונחים זה לתוך זה. שני גברים במעבה היער: אחד לבוש והאחר עירום, אחד זר והאחר מוכר לה עד לזרת בכף הרגל. מה תעשה? תרוץ אל הנער? תציל אותו מהגבר, מעצמו, מסטיותיו? או שתשוב על עקבותיה ותברח אל המכונית?

 

הנער השתוקק לגופו של הגבר: ״שיעשה כבר את מה שמוטל עליו. שיעשה!״ וּורוניק קפאה במקומה ובהתה באיזו נקודה במעבה היער, כפי שנהגה לבהות שעות על שעות בציור ״הסערה״ של ג'ורג'ונה, שתלתה מעל האח. ורוניק הייתה מסוממת בסמי האהבה שהאלים סיפקו לה.

 

הגבר ליטף את פני דויד הנער, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. אצבעותיו נעצרו על הגרוגרת של דויד, שעלתה וירדה בהתרגשות. מבטו של הנער היה כזה שאין לטעות בו: לא! הוא לא יתנגד לגבר, להפך. הוא יתמסר לו כמו כלבלב. אבל אצבעותיו של הגבר לא היו נעימות או חמות כפי שייחל הנער. הן היו קרות וחדות כמו גלדי קרח. והזמן עמד. זה היה זמן קר, זמן קר ולח, זמן לא מוכר.

 

בהתחלה הכאב היה עז. אבל הנער, לאחר שהתרגל אל הכאב, חש הקלה עצומה. ואז החל לרדת גשם.

 

                                                                 ***

 

כשישבו לאחר מכן בפז׳ו 404 שלה, רטובים עד לשד עצמותיהם, אמר לה דויד הנער כמה הוא אוהב אותה. הרי לא נכנסה לפז'ו וברחה מהיער, אלא הייתה שם בשבילו, בשביל סטיותיו. והיא הציתה סיגריה ובכתה ולא האמינה לו. ורוניק בכתה מפני שהתביישה בעצמה, במחשבותיה, שלרגע אחד נואש היו טמאות, חוטאות, בהנאה המרושעת שלה, בעונג שחשה למראה הגבר שאולי אנס אותו, לדעתה. ״אלוהים, למה? למה?״

 

אבל כשהגשם פסק ורוניק נרגעה והבטיחה לדויד שתמשיך לאהוב אותו, גם אם יבגוד בה או ייעלם לה. ודויד הנער נשק לה וחיבק אותה ותחב את אצבעותיו במחשוף חולצתה וליטף את שדיה, מרפרף באצבעותיו על פטמותיה שהיו זקורות בגלל הצינה. דויד ניסה אותה ושאל אם תמשיך לעקוב אחריו לתוך היער גם בימים הבאים. הוא רוצה שתהיה שם, אמר. והיא לא ענתה ובעצם הסכימה וביקשה ממנו שיתלבש, והתניעה את המכונית ונסעה.

 

אחר כך, ביערות הסמוכים לפריז, הייתה עומדת שעות על שעות בגשם וברוח, בחום הקיץ ובאוויר המאובק של האביב, מסתתרת בין השיחים וגזעי העצים, כמו דריאדה, או במכונית הפז'ו 404 שלה, ממתינה לו עם מגבת או מטפחת או צעיף לקנח את פניו ואת גופו מהזיעה או מהגשם, מהלכלוך, מהבושה, מציצה בדויד הנער שהיה מחפש לו גברים במעבה היער.

 

                                                                  ***

 

״ורוניק אהבה אותי ואני הייתי חתיכת קקה. חשבתי רק על עצמי ועל הסטיות שלי. ורוניק המסכנה שלי. לאן להגיע, שלומי?״

 

״תגיע לרחוב המסגר בעוד שעה, דויד. ניפגש שם בפינת רחוב החשמונאים ותביא קונדומים וחומר סיכה.״

 

״אין לי דברים כאלה. מה אני נראה לך, הומו? תביא בעצמך. ושהקונדומים יהיו עבים.״

​

​

                                                                   ***