יוסי וקסמן

פרק ראשון מתוך הספר: על חטא שחטאנו לפניך בהצלת נפשות

​

גבריאלה קראו לי ההורים שלי, על שם המלאך, אבל אני הייתי מאהבת של מלאך המוות.

חת'כת משת"פית פַּר-אֶקסֶלאנס, להקיא עלי. וגם הייתי בלונדינית נָטוּרֶל - מטומטמת מהשורשים שלי - וככה שרדתי שמה בסוף החיים. הלוואי שהייתי שחורה ונכה וחולה בטיפוס המעיים... זה מפני שהֶר אוֹטוֹ אהב אותי, הבטיח לשחרר אותי אחרי הניצחון הסופי, שייצלה בגיהנום אמֵן! אבל בחודש מאי מישוּ ירה בו עוד לפני שהגיעו החיילים הרוסים. ככה מגיע לו, חתיכת פַּפַּגֶנוֹ צייד של ציפורים. שאצלו הייתי מחטיפה לבנות שלי על ימין ועל שמאל, שישכח את הפּיסטוֹלֶה ויגמור על הבַּלקון, הייתי מרדימה לו את הרוע בעיניים, שחס וחלילה לא ייגע לי בַּבְּלוק שלי.

 

הייתי צריכה לשמור על החיים של הבנות שמה, הֶלגה ובֶּבּי וגְרֶטֶה וסופי ומָרְלֶנֶה, ולילי היפה והמסכנה, וכל השאר... כמו החתולות שלנו בגינה, אבל בני-אדם שיכולים להלשין על הרגשות שלהם ועל הכאבים שלהם. כאלו יפות, איך שהיו מסתכלות עלי כאילו הייתי זונה בוגדת בלי סנטימנטים. רעדו כשהתהלכתי במעבר בין המיטות, שככה יהיה לי בַּבּריאות שלי. חשתי בלב את ההתפוררות האנושית שלהן, שאפתי אותה כאילו היתה חמצן לריאות שלי, שאולי היא תעיר אותי מהזוועה הזאתי ושלום על ישראל.

 

אבל הזוועה נחתה עלינו זבּנג במוח טראאאחחח... לא עשתה רושם כאילו הולכת, מה פתאום? שככה היה אז, הצבעים בעולם דהו כמו צבעים על בגדים ישנים של אֶלֶף כביסות, וגם האמת דהתה לגמרי, יחד עם אלוהים, כי הרחמים שלו התבלבלו והתערבבו ברוע שהיה מדבּק כמו איידס. שתכף נדבקתי בלי שרציתי. ההם הזריקו לי את הרוע ישר לתוך הוורידים, ישר! וצעקתי כמו פסיכופתית, כי זה היה הכלי-נשק היחידי שהכרתי, אִיימתי על האדון מלאך המוות שהסתובב שמה בסוף החיים ועשה מה בראש שלו. וגם על הבנות שלי אצלנו בַּבְּלוק צרחתי ואִיימתי: גבירותי היקרות, חסר לכן שהבְּלוק לא יהיה נוצץ מרוב ניקיון. נ-ו-צ-ץ! אוי ואבוי אם אמצא פה גרגיר אבק אחד! ושיהיה כאן שקט כמו בבית-קברות, שלא תהיה להם סיבה להשתגע ולחתוך איזה ראשים. ככה צעקתי, שאפילו המתים נבהלו מהצרחות שלי, מסכנים כאלה, הלוואי שהיו מתעוררים ולוקחים אותי מעצמי, חת'כת יהודייה מלוכלכת, מעמידה פנים של צַדֶּקֶת...

 

אלוהים, למה לא מגיע לי להיות אני באמת ובעצמי, כמו הצעירים בטלוויזיה שצובעים ת'שערות בְּלונד ותוקעים עגילים בפופיק ובגבּות ולא דופקים חשבון לזקנות מהשואה כמוני? אלוהים, למה לא מגיע לי?

 

*** 

 

‎הזמנים שלי השתגעו, שכבר אין לי ספק. והחולירע יוצאת לי בלי טיפת בושה. והעולם מציץ בחלונות וצוחק. ההיא עם האגן השבור בקומה השלישית חוגגת. וההיא בקומה הראשונה תוקעת בי פרצופים מרחמים כאלה, שכאילו אני מפגרת. וההם בכניסה האמצעית מגלגלים ת'עיניים, נו-נו, זאתי מעוּותת. הם זוממים לפגוע באהבה שלי לגַבּי. זונות. מחזירים לי על הטירוף שלי. גַבּי, אל תיתן להם לגעת בידידוּת שלנו. שהרי אתה ידיד נפש אמיתי, כמו בתפילה. וגם חתיכת רחמן, למות עליך. שהרי אתה מקבל אותי איך שאני, עם הרוע שלי ועם הטוב שלי. אז תעשה משהו, נו... ילד שלי.

 

אַלְזוֹ, אצל הפיליפינת שלי, דוֹלוֹרֶס, ואצל שימוֹן עָמָר המאהב שלה אני "מאדאם", או "גיבֶרת אַנגֶ'ל". זקנה נחמדה בלי קומפְּלֶקסים. וטוב לי ככה. נורמלית כאילו. בימי שישי אנחנו עורכים קבלת שבת, ככה שימון רגיל מהבית. הוא מברך על היין ועל הלחם. אני והדולורס מדליקות נרות שבת. היא מתפללת לגברת מַריה ולאדון ג'יזוֹס, מבקשת ברכות בשביל הילדים שהשאירה בקצה העולם, במיוחד בשביל הילדה שלומדת באוניברסיטה במנילה. אני מברכת את הדוּמְקוֹפְּף מבְּלוק 17 ואת הבנות, גם החתולות וגם האמיתיות. ביום חמישי פְרָאוּ עמר שולחת עם מזל, האחות של שימון, דגים חריפים בעגבניות. מזל מביאה גם קוק, איך לא. נשארת אצלי חצי יום ומדליקה אותנו עם השדיים הקופצים שלה. אחרי הקבלת-שבת אני והדולורס מסניפות שאריות של שימון, עולות לגבהים ויורדות למעמקים. שימון הולך לישון מוקדם, בורח למזרון במרפסת בגלל שהוא עייף מהחיים. ומהעבודה בסוּפֶּר-מרקט. לפעמים הוא נעלם לאיזה יום-יומיים. אבל אני לא מוותרת לו, דוחפת אותו וצועקת עליו, שלא יעז להרים ידיים. והוא מכבד אותי והולך לעבודה, אפילו שהמשכורת של השליחים בסוּפֶּר היא "צחוק ילדים"; ככה שימון אומר. ‎

 

בֶּבּי חושבת שהתחרפנתי. היא מתקשרת ומאיימת, "עד שלא תיפטרי מהקרימינלים האלה אני לא באה אצלך. חת'כת מפגרת, בסוף יגנוב לך הכסף שאין לך, וגם ירצח אותך לקינוח!" היא חושבת ששימון פושע ולא רואָה את היופי האמיתי שמתחבא בנשמה. לילי נגררת אחריה, גם היא לא באה לרֶמי קוּבּ השבועי. אפילו שהיא יודעת לזהות את היופי בתוך הכיעור. והחושך. מחרימות אותי שתֵי החברות הבורגניות שלי. נו, אני לא 'כפַּת לי. בסוף האמת תצא לאור, אין לי ספק בזה. בינתיים אני נפגשת איתן בקַפּוּלְסְקי, על קְרֶם-שְניט בטעם מרגרינה וקפה הפוך. ‎

 

החורף לא רוצה להגיע השנה. הקיץ חונק אותנו פה בגבעתיים. אבל אני מבּסוּטה ככה. בחורף קשה לבנות שלי. בשנה שעברה מתו ארבע. אפילו שהבאתי להן ארגזים מהסוּפֶּר ועטפתי הכול בניילון פצפוצים. הלוואי שהגרינשפאנית מקומת קרקע היתה קצת יותר הוּמַנית, שאולי היתה מרשה לי לארח את הבנות במקלט. נו, שתחטוף אינפלוּאֶנזה בעצמה, חת'כת צוררת בצורה של שכנה לבבית.

 

‎ביום כיפור הלכתי עם הדולורס ושימון לבית-כנסת. ככה שימון רגיל מהבית. מיליון שנה לא הייתי בבית-כנסת. מה לי ולאדון אלוהים. אנחנו ברוגז שנים, מאז שחנק את אבא'לה שלי במקלחות של הגזים. אַלְזוֹ, המתפללים נעצו בדולורס עיניים חשדניות כאלה, כאילו היתה חתיכת שינקֶן. שתכף לקחתי אותה לספסלים האחוריים בעזרת הנשים, להסתיר אותה מהיהודים. נו, המטומטמת הצטלבה מרוב התרגשות, ואישה זקנה לידינו כמעט שהתעלפה והתחילה לצרוח, "היא נוצרייה, יא אלוהים, היא הצטלבה בבית-כנסת..." אני הסמקתי וכמעט שהורדתי לזקנה הזאתי סטירה. בינתיים הגיע הגבּאי מלמטה ואִיים על הדולורס, "תעופי מכאן, חתיכת מוּקצֶה!" ואני העמדתי פנים של זקנה גריאטרית. אוהו, צלעתי כהוגן והוצאתי דמעות של תנין. "רחמוּנֶס, אדון גבּאי. הרגליים לא הולכות לי. הפיליפינית הזאתי במקום פיסַאלַך." והגבּאי נרגע וביקש מדולורס לצאת מהבית-כנסת. אז יצאתי ביחד איתה. מי צריך את הכֹל-נדרֵי שלהם. הלכנו וישבנו על הגדר שלפני הבית-כנסת. החזן התחיל ליילל ואני כמעט שהקאתי, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים." אוּךךך... אני לא סובלת חזנים בכיינים כאלה. אפילו התביישתי קצת מהדולורס, התביישתי בשביל כל היהודים. לבכות הם יודעים, אין ספק. וגם לקטֵר. הם אלופי הבכי והצער והשואה והתשעה-באב. והפיליפינים מחייכים. ככה הם בנויים בגֵנים שלהם. אוכלים את החרא של העולם ושרים שירים של סֶלין דִיוֹן. הדולורס דווקא לא נעלבה מי-יודע-מה מהגבּאי הפרימיטיבי הזה. נו, החיים עוברים על-ידה וכמעט שלא נוגעים. שהכול אצלה בקַלֵי-קַלוֹטוֹ. לפני שהתחילו להתפלל ערבית שימון יצא אלינו. הוא ליטף את הלחיים של הדולורס וחייך, "מה זה ההצגות האלה, יא חתיכת?..." והדולורוס נשקה אותו בפַּנים, לא חששה מהמקום הקדוש הזה. איך שקינאתי בהם. שככה הם מביעים את אהבתם, בפומבי. מתחבקים ומתנשקים בטבעיות. הלוואי שיכולתי לנשק ככה את גַבּי שלי, ביום כיפור, לפני הארון-קודש, לפני עיניהם של הצבועים האלה, שדופקים לעצמם בחזה, אשמנו בגדנו וזה וזה. הלוואי שיכולתי להתחבּק ככה עם גבי. להתגאות במאהב הצעיר שלי אצל הזקנות הגריאטריות שמתעלפות בעזרת הנשים. אני לא אשמתי ולא בגדתי, אפילו כשהחטפתי לבנות בבְּלוק שלי. הכול רשום למעלה, אין אפס. ורק מי שעיוור צועק ומקלל אותי. יָבוֹל! ‎

 

בלילה שימון שבר את הצום והסניף. הדולורס היתה עייפה ונרדמה במרפסת, על המזרון שלהם. נו, אני ישבתי עם אדון עמר במטבח, לעשות לו חברה בבדידות שלו. מזגתי לי קפה והוצאתי שְטרוּדל מהפריג'ידר. שימון שכח איזה יום היום והתכבד בפרוסת שטרודל. מזגתי גם לו קפה ונורא נהניתי לראות אותו ככה, חוטא כאילו. והוא צחק, "את אלופת העוגות, גיברת אַנגֶ'ל, יא חתיכת..." אמרתי לו שהוא אלוף השקרנים. וזה חימם אותו, אוהו, הוא שונא שמתעלקים עליו. ישר פתח את הג'ורה, "ואת אלופת השַרלילות שמחביאות את המאהבים שלהן, יא חתיכת..." אני העמדתי פנים של אחת סנילית. מאהבים? אני? והוא המשיך, "מה, את חושבת שאנ'לא יודע. ראיתי את שניכם מתחרמנים בתוך המים של הממטרות בגינה. יא חתיכת.." אני חייכתי ואמרתי שהלוואי. והוא דפק בשולחן וצעק, "את לא תשקרי אותי, את. שאני צריך לדעת איך זה בגיל שמונים, יש אורגזמה או אין?" אני לא הגבתי. פרסתי לו חתיכת עוגה חדשה והלכתי להרתיח מים לקפה סיבוב שני. מה, שימון מקנא לי? אבל הוא הלך אחרי, "שתגידי, יא חתיכת... את גומרת אצל המאהב שלך או מה?" אני מזגתי קפה והייתי רגועה. כאילו. איך שהתשוקות בחזה קפאו לי, כמו קרח שמצטבר בפריזר. ושימון עמר בא ונעמד מולי ואִיים, "ואל תשקרי!" אַכְ'זוֹ, אני נשברתי: גומרת, בלי עינָרע. טוב לך ככה, חתיכת אתה בעצמך. שימון היה מבּסוט עד השמים. "יא אללה, יא חתיכת... בואי תספרי לי, וה-כול. ושלא תעיזי לתחמן!" אוי, הראש מסתובב לי, הצעירים האלה מאוהבים בליבּשֶן או מה?... ‎

 

ישבנו חצי לילה ושפכנו את הלב. לא יודעת מה קרה לי, כאילו שהיום הקדוש הזה השפיע על הקוֹפְּף שלי. או שזה היה החמסין. גם שימון נפתח, כמו ארון קודש. סיפר לי על הילדוּת החרא שלו, על אבא שלו המוּסכניק הכלוּמניק שהיה מחטט לו במכנסיים, ועל אמא שלו שהיתה פחדנית ועיוורת, ולא הבחינה בחטאים של בעלה. או שעשתה את עצמה. וסיפר על איך שהתגלגל בכל מיני מוסדות, להתחנך עַלֶכּ. ובסוף גמר כמו אידיוט לא-מחונך בזינזָנָה. ועוד חלם להתגייס לגולני ולתת את עצמו בשביל המדינה וכאלה. חת'כת פראיֶיר. נו, ואיך שכואב לו הלב על האמא שנגמרת לו מול העיניים, מרוב צער. פְרָאוּ עמר יודעת מה זה סמים, בלי ספק, אפילו שהיא אישה פשוטה באופי שלה. היא אמא, ואת אמא אי'פשר לשקר. וסיפר לי על אהבת החיים שלו, צעירה ערבייה אחת מיפו ששברה את ליבו לתמיד. אַלְזוֹ, בגללה הוא גמר עם יחסים רציניים, רק פיליפיניות ומזדמנות. אבל אני לא האמנתי לו, האהבה שהוא שופך על הדולורס אמיתית ולא מזדמנת. כמו אהבת ילדים. נו... אבא הוא כבר לא יהיה, זה בטוח. ילדים זה לא השאיפה שלו בחיים, כי ילדים זה חרא. אַלְזוֹ, אני חושבת שהוא צודק בסך הכול, אפילו שלפעמים אני מתה מקנאה אצל בֶּבּי, כשדליה שלה מתקשרת ושואלת כמה זמן צריך לאפות את הבצק-עלים של הקרֶם-שְניט. נו, שימון הסניף והסניף, והעיניים שלו נהיו אדומות. וגם האף. וכיבד אותי באיזה קמצוץ של קוק וצעק, "לחיים! יא חתיכת..." ואני הסנפתי והתפללתי, כֹל נדרֵי ואֶסָרֵי וחֲרמֵי וקוֹנָמֵי וכּינוּסֵי וכינויי... לא יודעת מאיפה זה בא לי. שאז עלו לי הקולות מהמגירה של הסכינים: אוי ליבּשֶן, כמה עצוב לנו לראות אותך ככה, ביום כיפור, כמו שריטה בלב שלנו. אני דווקא לא הסכמתי, אמרתי להם שאין לנו כבר לב, רק פּוֹמפָּה. שככה שיקרתי אותם. ואת עצמי. ואז הקולות התחילו לבכות כמו החזן בבית-הכנסת, אוי וֵוי איז מיר, מַיינֶה ליבּשֶן, חבל שלא ירו בך שמה, נשמה תועה, פֶייגָלֶה מסכנה. אני דווקא הסכמתי, ואמרתי שבאמת חבל. והקולות המשיכו לבכות ולצַעֵר אותי, הקוק של שימון השפיע לרעה על הרוע שלהם. אַכְ'זוֹ, הסנפתי עוד קמצוץ וביקשתי משימון שיחטיף לי סטירה, כאילו אני עבריינית. ושימון נרתע ממני, כמו הדוּמְקוֹפְּף, וכיסה את העיניים השחורות שלו עם הידיים, להתחבא מהבקשה שלי. אבל אני לא ויתרתי וצעקתי וצעקתי, ואמרתי לו שהוא חתיכת פחדן בתחפושת של אבּוּ-עלי, ושיחטיף לי בשביל החטאים שלי, שהרי אני פושעת בעצמי, קאפּוֹ, וצריך להכניס אותי לזינזָנָה כמו כלום. והדבקתי את הפרצוף שלי לפרצוף של שימון, ולקחתי את היד שלו שהיתה רועדת ממש וניפנפתי בה. נו, אחרי שאמרתי לו שהוא מתנהג כמו אימפוטנט מטומטם הוריד לי סטירה על הרוּז' בלחי השמאלית. ותכף הקולות נעלמו, עלָמקום, כאילו שמישוּ רצח אותם.

 

‎ואז אני נפתחתי, וסיפרתי לשימון על הלאגֶרפיהרֵר. על איך שאהב אותי. ועל איך שהשפיל אותי. ועל איך שאני השפלתי אותו בקללות שלי. ושימון הקשיב, והעיניים שלו התגלגלו למעלה ולמטה; שככה כאבו לו הסיפורים שלי. אבל אני לא הרפיתי וסיפרתי הכול. על איך שהייתי חתיכת קשוחה עם הבנות של הבְּלוק שלי, כי פחדתי מהרחמים, רק שלא יכשילו אותי שמה, בסוף החיים, כמו שהכשילו את העם שלנו. ועל איך שאהבתי את הבנות שלי, אבל לא רק מהבחינה הנפשית, אלא גם מהבחינה הגופנית. וסיפרתי לו על איך שהייתי נצלנית, וטרפתי אותן בעיניים הרעבות שלי, כאילו שהייתי לאגֶרפיהרר צורר בעצמי. ליטפתי את יופיין במבטים החוטאים שלי, הערצתי אותן. וככה הלכתי עם העיניים הסוטות שלי, על הפַּנים ועל הצוואר ועל העצמות ועל הפְּטמות בשדיים ועל הזרועות ועל הבטן ועל התלתלים בערווֹת ועל הירכיים ועל האצבעות הקטנות ברגליים. האור היה בתוך העיניים ולא הבחינו בי. בסך הכול ילדה, מבולבלת מהסטייה שלה. וגם גזלנית של אינטימיות. איך שחטפתי תמונות קטנות בעיניים. תמונות שלא היו שלי. כמו גזלנית של חלומות הכי-הכי סודיים. הנה לילי עומדת לפני הדלת של הצריף. מכַסה על הבושה בידיים. ואין לה מספיק ידיים. על הפְּטמות, ועל התלתלים בערווה, ועל העיניים. והבושה בוכה, אותה איש לא רוצה לגנוב. אַכְ'זוֹ, שימון נבהל ממני. אולי נגעל מהסיפורים שלי. ואני התחננתי, "תרביץ לי, שימון. תרביץ לי! שככה אני רוצה, סימנים כחולים בידיים, ובבטן, להעניש על החטאים, להעניש על הרוע..." ונפלתי לפני הרגליים שלו, והחזקתי בנעליים שלו כאילו שהם הגאולה שלי. "נו, תכֵּה אותי, קינְד, תעשה לי פיגוע תופת כמו שהבטחת." ‎

 

אבל שימון נשבר. ותכף פרץ בבכי. אַלזוֹ... אצלי הגברים תמיד בוכים. ‎

 

ואחרי שנרגע מזגתי לו קפה. וילדים שהיו משתוללים ברחוב, כמו בכל ליל כיפור, הבריחו בצעקותיהם את אלוהים של החטאים שיצא לשאוף קצת אוויר, להירגע מהיהודים שלו. נו... על חטא שחטאנו לפניך בהונאת רֵע, ועל חטא שחטאנו לפניך בטומאת שפתיים. ועל חטא שחטאנו לפניך בהרהור לב. ועל חטא שחטאנו לפניך בהצלת נפשות.

​

***