יוסי וקסמן

סֶלפי יום הדין

החלל לאמנות, פרישמן 46, תל אביב

פברואר-מרץ 2023    

האמן כאוונגליסט, האמן כמספר הסיפור, האמן כמוליך את הבשורה

בימים טרופים אלה, של מלחמות ואסונות טבע, של מגפת הקורונה שלא ממש רוצה לעזוב, ולנוכח ציור ״יום הדין האחרון״ של לוקאס ואן ליידן, אמן הרנסנס ההולנדי, נולדו בראשי דימויים שיצרתי בדיאלוג עם האמן. מצאתי את עצמי, כמו איזה נרקיסיסט אינסטגרמי טיפוסי, חמוש בטלפון סלולרי, מצטלם על רקע שאול תחתיות וענני גן עדן, לפני סצנות אפוקליפטיות יותר ופחות, כמו כדי להוכיח לעצמי שאכן, הייתי שם. כך יצרתי סוג של סאטירה על המין האנושי בעידן הרשתות החברתיות, אבל כזו המנסה לקיים דיאלוג גם עם הנצח, עם הפחדים הבסיסיים, עם התשוקות ועם השנאות של כולנו.

ההתפעלות מהסיפור ״הקדוש״, מהמיתוס, מהמופע הדתי-רליגיוזי, על כל גלגוליו והקשריו, הם אלה שלרוב דוחפים את גלגלי היצירה קדימה, זו הספרותית וזו האמנותית. בנצרות למשל, זה קורה כבר בהתחלה, אצל ארבע האוונגליסטים של הברית החדשה, אלה שמבשרים, כל אחד ביצירתו, את הסיפור החדש, את ההתרחשות האלוהית הייחודית, על כל מרכיביה – אלה שמשמיטים דברים שהאחרים דווקא ידגישו, אלה שכמו ביצירה מוזיקלית מוסיפים עוד וריאציה כדי להטעין את המופע ברגש או בשכלתנות, ואלה שמבקשים לדייק את הסיפור הקודם, לפתֵח ולגבש את הגרסאות שהיו לפניהם.

אלו בעצם, על קצה המזלג, תולדות הנצרות, ובהקשר התרבותי המערבי – תולדות האמנות; תולדות הסיפור ותולדות האיקונה. אומנם היו דימויים ואיקונות רבים לפני המופע הנוצרי, אבל מהרגע שהחל, הוא קבע את ההירארכיה, את האיקונות, את הסצנות, את הסיפור, ואפשר לומר – את הצורה, את המופע הפלסטי.

זהו מרוץ השליחים של הספרות והאמנות, אוונגליסט העביר סיפור לאוונגליסט, אמן העביר ציור לאמן הבא אחריו, מהקטקומבות הנוצריות הראשונות ברומא, דרך דוּצ׳וֹ וג׳וֹטוֹ, ועד רמברנדט וגוֹגֶן. אפילו בעת החדשה אנחנו עדים למרוץ השליחים הזה, בגרסאות של אמנים על יצירותיהם של אמנים קודמים (פיקאסו שצייר מחדש את ״נשות אלג׳יר״ של דֶלקרוּאה, למשל, או פרנסיס בייקון שצייר מחדש את ״דיוקן האפיפיור אינוקנטיוס העשירי״ של ולאסקז ועוד רבים אחרים). כך מתגבשת תרבות, בעצם. וכך גם הגעתי אני, הנידח, אל הטריפטיך המונומנטלי של לוקאס ואן ליידן, ״יום הדין האחרון״; יצירה ששבתה את לבי בעצם ימיה של מגפת הקורונה. ביקשתי ליצור דיאלוג עם התיאטרון של ואן ליידן, עם הדמויות שלו, עם הצבעים שלו; להביא אותו אל עצם הימים האינסטגרמיים האלה.

​

***