יוסי וקסמן
סופר, צייר ומעצב
דברים שכתבו על יצירותיו של יוסי וקסמן:
המשורר והמחזאי תמיר גרינברג: "אלה ציורים שעוצמת הכאב והעצב המתפרצת מתוכם משתקת כמעט. קשה לדבר על ציורים כאלה במונחים של 'יפה'. אלה ציורים קשים, מעיקים, הטורדים את נפשו של הצופה זמן רב לאחר שיצא את חלל התערוכה. וקסמן מניח לרגשותיו לנבוע בשצף-קצף אל הבד ללא מסננים. למתבונן בציוריו יש תחושה כאילו הביט אל עומק נפשו של יוצרן, ומה שנחשף שם - לא קל לעמוד אל מול עוצמתו".
המשורר, העורך ומבקר הספרות אלי הירש: "בעזרת יכולתו הלשונית, כשרון המצאה מפתיע וחוש נדיר לאיזונים רגשיים ואסתטיים, מצליח וקסמן להפוך את אזור הדמדומים שגיבורי הספר "ליבְּשֶן" פועלים בתוכו, לעולם עשיר במשמעות, מעורר אמון ואפילו מלא אור".
ד"ר ירון פלג: "'אלכסנדריה יקירתי' הוא אולי הרומן העברי הראשון, שמתקרב אל מה שאפשר להגדיר ככתיבה הומואית ז'אנריסטית… במקום להספיד את קוצר ימיה וגועל פניה של האהבה-תאווה המתגוללת ברחובות ובגנים ובבתי השימוש, הרומן מעלה את המרדף אחריה לדרגה של שירה כמעט… מעבר להומור ולסגנוּן הספרותי, יש בתיאורים החושפניים גם ממד אנתרופולוגי, ההופך אותם למסמך נדיר למדי בספרות העברית".
הסופרת ומבקרת הספרות יעל ישראל: "קשה שלא להישבות בקסם כתיבתו המשוחררת מכל עול, כלל וחוק של וקסמן. קשה שלא להתאהב בעל כורחך ב'ילדים הנוראים' האלה, גיבוריו… קשה להיגמל מהקריאה במונולוג הסאדו-מזוכיסטי של שנאה, כאב
ואהבה פרוורטית נכזבת… כי הספר 'השחקנית' כתוב על פי רוב בתנופה נהדרת".
הסופרת, המשוררת והעורכת ענת לויט: "אם על פי ספריו הקודמים אפשר היה לדמיין את וקסמן כיורשו של חנוך לוין, הרי שב'השחקנית' הוקמה ללוין מצבה של ממש… בהצגת החיים כגרוטסקה במקרה הטוב, וכקומדיה מקאברית במקרה הפחות טוב".
המשוררת, המחזאית והסופרת ננו שבתאי: "בציורים של יוסי וקסמן יש פראות של ילד שפשוט אוהב מאוד למשוך את הצבעים על הבד, והוא הופך אותם לסיפורים שלמים עם עלילה, למיתוסים ואגדות, שכמו באגדות - יש בהם גם טוב ורע, ומשהו מובהק, עם הבעה עזה. וקיימים בהם גם ארכיטיפים שכולנו מכירים, אבל עוד הרבה לפני שלמדנו את המילה 'ארכיטיפים'".
***