יוסי וקסמן

  פרק ראשון מתוך הספר

 

א. אנחנו

 

אני האש ששרפה את האורנים שבקצה הגן, את הפיטנגו הזקן ואת האשכולית המרה, החוּשחשית, שמעולם לא טעמתם. אני האש שעלתה בהר וירדה במטע הזיתים ומשם אל הכביש, אל דרך הכורכר אל הטֶרסה העליונה, אל הבוגנוויליה הכתומה, אל האורנים, האורנים שהשלימו את המלאכה בגיצים ובאצטרובלי אש שהטיחו בשקדים ובאלת המסטיק ובפִלפלון הזקן.

 

אני הרוח שליבתה את האש ששרפה את האורנים, עלתה בהר וירדה במטע הזיתים וכילתה את הגן הישן שגרפתם וזיבלתם והשקתם ואהבתם. אני הרוח, השַרְקִיָיה המזרחית, שהחרידה את הכבאים בסִחרורי להבות ובנשיפות ובחרחורים ובאבק צורב שזריתי בעיניים, בעיניים. אני הרוח, הרוח הרעה, שהבריחה לא רק את הכבאים ואת השוטרים, אלא גם את הדְריאַדוֹת ואת רוחות היער ואת הפֵיות, מגזעי העצים ומהעלווֹת ומהבצלים שנמו את שנת הקיץ, הקיץ שהתארך השנה לתוך הסתיו. 

 

אני הרוח, הרוח הטובה של הציירת הזקנה המתה, הערירית, שנשפה חרישית ולא יכלה לשַרְקִיָיה שליבתה את האש ושרפה את הבוסתן, את הפיטנגו הזקן ואת האשכולית המרה. המרה. אני הרוח, הרוח שראתה את חזירי הבר רצים בטירוף דעת, עולים מהגן אל השביל ומהשביל אל המדרגות שהעפילו אל הכיכר, הכיכר שהייתה שרויה בעלטה גמורה מפני שעמודי החשמל בכניסה אל הכפר נשרפו ונפלו על הברושים ועל התאנה. אני התאנה, התאנה המרקיבה, שרֶשֶף חשמל נאחז בה אבל היא לא נאכלה אלא בערה ובערה. 

 

אנחנו חזירי הבר שנסו מההר שהיה בוער כל הלילה, לוט בערפל עשן מחניק, שנכווינו ונצרבנו, שצרחנו וצווחנו, ששעטנו ממטע הזיתים אל הכביש, מה שלא היינו מעִזּים לעשות בדרך כלל, ומשם רצנו אל שביל הכורכר, אל הבתים בפאתי הכפר, אל הכיכר שהייתה אפופת עשן, היכן שקולות אנשים היו צועקים, איפה צינור הכיבוי כשצריך אותו לעזאזל, וקולות אחרים ענו להם ברוע, קיבּינימַט המדינה והראש ממשלה שככה עוזבים אותנו לבעור כל הלילה, שנמלטנו אל פחי האשפה הגדולים של המסעדה, שהייתה פעם מסגד, שם היה צונן יחסית, נעים, וריח של ירקות רקובים משיב נפש קיבל את פנינו. 

 

אני בן זוגו של האמן שגררו אותו אל שביל הכורכר, אותו ואת שלושת הכלבים שלנו, אף שלא הסכמתי להתפנות מהבית, וצעקתי ובעטתי בשוטרים, שנטלו ממני בכוח את חגורות הכלבים ואת המפתחות של הג'יפ, והושיבו אותי לפני ההגה, ואת הכלבים העלו בפתח האחורי, לא לפני שהשכיבו את המושבים האחוריים וזרקו עליהם שמיכת פיקֶה ישנה שמצאו בבּגאז', וציוו עלי לנסוע אחת שתיים, יאללה, יאללה, אחת שתיים זוז, והפכו אותי ואת הכלבים שלנו לפליטים בעל כורחנו. 

 

אני התאנה שראתה את החזירים, אמא חזירה גדולה – בראש, וארבעה חזרזירים – בטור עורפי אחריה, שהקטן שבהם, במאסף, היה הולך ומתרחק מהחבורה מפני שבפרוותו נתפס זיק של אש, גחלת שהפכה עד מהרה ללפיד בוער, שהיה נוער וצורח עד שנעצר במקומו באפיסת כוחות וראה – בפעם האחרונה בחייו – את אימו ואת אחיו רצים הלאה הלאה, מטפסים במדרגות, עד שנעלמו מעיניו בעשן שעלה מהכיכר הגדולה, איפה שבימים רגילים אישה ערבייה מוכרת לתיירים את מרכולתה, תבשילים וכבושים וממולאים ומאפים שהיא מביאה מהכפר האחר במעלה ההר, היכן שהתיישבו הפליטים הראשונים. 

 

אני האמן שלא היה באותה השעה בביתנו בכפר, מפני שבן זוגי היה בטוח שזו שריפה מקומית שלא תתפשט במעלה ההר ותגיע אלינו, ועל כן צעק לי בפלאפון שזו טיפשות גמורה לעזוב את הסטודיו שלי בתל אביב ולבוא הביתה – אל תפריע לאמנות שלך, צייר שלי – אלא אם כן יחול שינוי דרמטי, אז יסמס לי ואעלה על הרכבת לעתלית ומשם בטרמפ לכפר, לעזור לו עם הבית ועם הגן ועם הכלבים שלנו. אני האמן שהיה מצייר חזירי בר שחורים וצהובים, סדרה שלמה, חזירים גדולים, כִּתמיים, פראיים, צצים ונעלמים בקווי אורך של נזילות ומשיחות מכחול שהיו כעין יער קמאי, יער שמייצג את כל היערות שבעולם. אני האמן. 

 

אני האש שהִיתלה באמן ובבן זוגו של האמן וברוחה של הציירת הזקנה ובתאנה הקשישה ובפיטנגו ובאשכולית המרה. אני האש ששרפה את החזרזיר במאסף, שהבריחה את הדְריאַדוֹת ואת הפֵיות ואת רוחות היער אל הכביש, שם נתקלו בכבאים ובשוטרים שהיו בטוחים שאלה בוזזים שהגיעו מהכפר במעלה ההר, ולכן צווחו להם ברמקולים לעצור או שהם יורים, יורים. אני האש שבאה ושרפה לכם את הבתים, את הגנים שלכם ואת עצי הזית העתיקים, גם את אלה ששרדו מאות בשנים, עוד מימי הצלבנים, שהפכה אתכם לפליטים לאיזה ימים. אני האש.

 

אני רוח הרפאים של הציירת הזקנה, שהייתה כחיץ של אוויר צונן בין הבית והאורנים, האורנים שבערו ואיימו לקרוס על סוכת הגפנים לפני דלת העץ ולהצית אותה ואת הבית. אני הציירת הזקנה שלא הניחה להם לכלות את ביתי הישן אשר אהבתי, ביתי שעל שתי הטֶרָסוֹת, העליונה והאמצעית, ולא את הבריכה, ולא את הבוסתן, ולא את אלת המסטיק והשקדים מול חלוני, מנשבת הייתי בהם בחצי הלילה עד שהגיעו חיילים וכבאים עם זרנוקי מים והצילו את הבית. 

 

אני הבית שידע ימים טובים יותר וטובים פחות, שהתגלגל במסמכים ובצווי ירושה ובחוזי מכירה עד שהגיע אל האמן ובן זוגו (ושלושת כלביהם), שאף הם ערירים כמו הציירת הזקנה שהורישה את ביתה לגנן שלה שאהבה, הפליט, שנטע לה את הפיטנגו ואת האשכולית המרה שהייתה מוציאה ריחות הדר מתוקים באביב. אני הסתיו שבושש להגיע השנה, ובגללו נשבו רוחות מזרחיות וליבו את המדורה בעומק ההר, היכן שכפריים היו מעלים אש במזבלה, כדרך שהם עושים כל ימות השנה, כך בכל אופן הודיעו בחדשות הערב בכל ערוצי הטלוויזיה. אני הבית.

 

 

***