יוסי וקסמן

פרק ראשון מתוך הספר

 

באלכסנדריה המאהבים אמיתיים, גברים שבגברים, כל אחד – אלכסנדר מוקדון.

סיפורם של שלושה הומואים ישראלים הנוסעים לאלכסנדריה, לתפוס להם מאהבים ערבים של רגע בעיר המצרית השוכנת לחופו של הים התיכון. שלומי ודני, זוג הומואים תל אביבים, וחברם הירושלמי מושיק, ההומו המוחצן, שבא מבית חרדי דתי והתפקר, ועל כן מכונה בפיהם "הרבנית".

 

סיפור העוסק בתשוקות ובסיפוקים, ביחסי יהודים וערבים, אבל גם בכלכלת המין של המזרח התיכון; במפגש המשעשע לעתים, והקשה לעתים, שבין ישראל ושכנותיה הערביות.

 

                                                                      ***

 

הרבנית הזליפה על עצמה מי לימון ריחניים מבקבוק זכוכית גדול ומחורץ אשר רכשה בחנות הבשמים העלובה בחאן איל-חַלילי, מרססת בנוזל הצהבהב-ירקרק את פניה תחילה, אחר כך עוברת אל חולצתה הדקיקה – מן הצווארון אל בתי השחי, אל החזה, אל הקורקבן החשוף – ועוד מוסיפה ומרססת את סביבתה בנדיבות, מניסה ריחות וגזים רעים ממנה והלאה. הריח הזול, החמצמץ, התפשט סביב-סביב בחלל הלחוץ-דחוס של האוטובוס והעלה בנו מין זיכרון מצחיק, פתטי, שרק אצלנו – בהוויה הפרטית שלנו – היה שמור לו מקום של כבוד ושל נחת. דני דחק את מרפקו אל צלעותי, מסמן לי להביט לאחור, לעבר מקום מושבה של הרבנית: לפני שני אנשי עסקים מצרים, שהיו עסוקים בגריסת עוגות תעשייתיות שהגישה להם דיילת באדום-לבן של חברת גוֹלדֶן רוֹקֶט. הרבנית קרצה לנו בעיניה הקטנות, הממזריות, והחלה לסרוק את שערה הזהוב, בתספורת קארה אופנתית, במברשת גדולה, ממרכז הקרקפת ומטה, ישר-ישר, מחליקה את שערה בגינדור אופייני ובהתרסה הכל-כך מיוחדת לה.

 

"במצרים היא מלכה אמיתית," מלמל דני וסקר בהנאה את דמותה הכחושה של הרבנית שלנו. "כל הדוֹסיוּת בורחת לה כאן, הרחק מירושלים, מן המשרד האפרורי והפקידים המטומטמים."

 

הדיילת באדום-לבן הגישה לנו נס קפה דליל בכוסות זכוכית גבוהות ועוגות קינמון יבשות עטופות בניילון מרשרש, ופנתה אל פינת המטבחון הקטנה והקומפקטית שלה. היא הפעילה את מכשיר הווידיאו והחלה לשטוף את הכוסות שהצטברו בכיור. על מסך טלוויזיה קטן, שהיה תלוי מעל מטבחון הדיילת, הוקרן סרט ערבי להנאתם של נוסעי האוטובוס המיוחסים – פקידים ובעלי ממון מצרים הנוסעים לאלכסנדריה לעשות עסקים ולסחור – ושירתה של זמרת ערבייה, מסלסלת באותיות גרוניות לאהובה האובד, או העיוור, או מה שלא יהיה, חתכה את האוטובוס השקט והנינוח לשניים. מראה הדיילת באדום-לבן, שקצה גולגולתה נצמד בכוח אל תחתית קופסת הטלוויזיה הנמוכה, שעשע אותנו, ונדמה היה לנו כי היא נושאת אותה על ראשה כמו היתה כד מים או פח ישן של זיתים. היא שטפה את הכוסות בחופזה ובאי-חשק מופגן והצטרפה בקולי קולות אל הזמרת הדבוקה אל ראשה, מסלסלת אף היא בגרונה איזה זמר ספק נוגה ספק שמח, מטלטלת בחיוניות את גופה המלא לקצב התופים והכינורות.

 

"בלי סבון," נשמעה צווחה ממקום מושבה של הרבנית. "היא שוטפת את הכוסות בלי סבון!"

 

צווחתה הביקורתית של הרבנית הנדהמת הפריעה את שירתה של הזמרת החובבת. הדיילת באדום-לבן מיהרה לסיים את שטיפת הכוסות, ניערה את ידיה ונפנתה אל מקום מושבה של הנוסעת אשר נזדעזעה ממראה הכוסות שנשטפו אך במים.

 

"שוּ אדא?"(1) הצביעה הרבנית על הכוסות שסודרו לייבוש על משטח המטבחון. "האדא מוּש כּוּאַיֶס! האדא מוּש נְדיף!"(2)

 

הדיילת-זמרת באדום ולבן, שלא הבינה על מה ולמה קמה צעקתה של הרבנית, עמדה נכלמת לפניה, בוהה ביצור הדקיק, המרושע, שישב מולה, וניגבה במבוכה את קצות אצבעותיה הרטובות בשולי שמלתה.

 

למראה המחזה המבדר, הבלתי אפשרי, שיקענו עצמנו בכיסאותינו והפנינו מבטינו אל נוף הדלתא החדגוני שנשקף מחלונות האוטובוס.

 

"אין לה תקנה," לחש לי דני בחצי פה ועשה עצמו ישן.

 

גם אני מיהרתי לעצום את עיני – שמא יקשרו מבטיהם של נוסעי האוטובוס ביני לבין הרבנית חולת הניקיון – והמשכתי להאזין בדריכות לשיחה העילגת, המצחיקה, בין השתיים: הרבנית בהרצאותיה הידעניות על סניטציה ועל שיטות ניקוי שונות ומשונות מזה, והדיילת באדום-לבן עם דברי סליחה ומחילה מזה.

 

הלהג המטופש היה יכול להימשך עוד זמן רב, אך משהבינה הרבנית שזהו דו-שיח של חירשים הפנתה אצבע מאשימה ומזדקרת אל הדיילת המסכנה, המיוזעת, ופסקה: "מאיַה מוּש כּוּאַיֶס, מאיַה וּסַבּוּן – כּוּאַיֶס!"(3) לבסוף הסיטה את מבטה החמוץ במפגין לעבר החלון ושמה קץ לתחינותיה הבלתי מובנות של הדיילת, שעוד המשיכה לעמוד ולהביט בה מן הצד בעיניים מכוּוצות ומבקשות רחמים.

 

"לך תבין את הרבנית הזאת," לחש לי דני בגיחוך. "מכוס קפה מחורבנת אחת שלא נשטפה בסבון היא יכולה להשתגע, אבל ללון במלון הכי מסריח בקהיר בטענה שזה זול וחסכוני – עם זה היא חיה בשלום. לך תבין אותה."

 

"מלון נועד ללינה ותו לא," נזכרתי בדבריה. עד היום אינני מבין כיצד הצליחה לגרור אותנו אל הוֹטֶל נְיוּ בשארֶע(4) עַדלי בקהיר. "זה מלון יפהפה, ליד בית הכנסת הגדול!" הרבה אפשרויות היא לא השאירה בידינו. בלילה הראשון, סחוטים מהמסע המפרך באוטובוס תל אביב-קהיר, נחתנו על מפתנו של המלון שורץ הכינים הזה. חבורת חדרנים בטלנים, צעירים ושחומי עור, שהכירו את הרבנית עוד מביקוריה הקודמים בקהיר, ערכה לנו קבלת פנים מלכותית באולם הכניסה העלוב של המלון. הרבנית קבעה את משכנה במלון הזה וללא ספק הרגישה בו כבת בית. היא הכירה את כל החדרנים, ואף קראה להם בשמותיהם בהנאה צרופה ובהטעמת האותיות הגרוניות.

 

בעיניים כלות הבטנו בחדרנים הילדותיים שכיתרו אותה ואת שלל התיקים והחבילות שהביאה עמה, משחרים לטרף ומצפים לשלל רב: חולצות טי משומשות, מכנסי ברמודה מיושנים, חגורות עור שיצאו מן האפנה זה מכבר, גרביים מטולאים, עניבות פוליאסטר שמעולם לא ענבה, תחתונים שכובסו אלפי פעמים בקמצנות, ועוד כהנה וכהנה מתנות ותשורות רבות.

 

"הילדים האהובים שלי" – כך כינתה את החדרנים הללו, האקזוטיים, הצוענים משהו, שכה אהבה למשש ולמשמש את איבריהם הצעירים, השריריים, הרעננים.

 

לאחר שהתכנסנו בחדר המטונף ופרקנו את מטענינו על המיטות הדהויות-בלויות הזדנב לפני
דלתו הנשברת תור ארוך של ראשים שחרחרים, מיוזעים, מצפים בכיליון עיניים למנחותיה של
הרבנית הירושלמית.

 

"תהיה קצת קאמפי, שלומי. אז מה אם המצעים לא מעומלנים, זה לא הבית שלך וזו לא המיטה שלך," הטיפה לי הרבנית לאחר שהאזינה בקשב אימהי לסדרת הטרוניות ששטחתי בפניה (ראשה הסקרני היה כבר מעבר לדלת, אצל איבריהם השחומים המגרים של החדרנים).

 

מנהג קבוע לה לרבנית, לנסוע למצרים פעמיים בשנה, אל נתיניה המעריצים שבהוטֶל נְיוּ הקהירי. שם היא מולכת על חדרניה ביד רמה ובזרוע נטויה, ואלה מתנים איתה אהבים ומזמוזים בעבור מנחה עלובה – חולצה פרומה או חגורה משומשת – נותנים לה לעשות בגופותיהם הצעירים ככל העולה על רוחה: ללטף ולנשק, לחפון ולכווץ, למעוך ולקמט, לדחוף אצבע סקרנית ולשון חקרנית, לקקנית, לכל חריץ מופלא ולכל סדק חדש הנקראים בדרכן.

 

לאחר שני לילות של שינה טרופה על מיטות שהיו ג'ונגל בזעיר אנפין, ויום אחד של סיור במוזיאון הקהירי, קראנו לסדר את הרבנית – שפרקה את חלציה החשקניים, המנוסים, על חדרני המלון – גררנו אותה על כורחה אל תחנת האוטובוס גולדן רוקט וברחנו עמה, כל עוד נפשנו בנו, לאלכסנדריה. החלטנו לנפוש תחילה בעיר הקיט המנומנמת לעת סוף העונה, ורק אחר-כך לשוב ולתור את קהיר ואת סביבותיה.

 

בבוקר האחרון, כאשר הונחו הנרתיקים והמזוודות לפני דלת החדר, התעגמו פניהם של החדרנים, והם ניסו לשדלנו במילים שבורות ובמבטים דחוקים להישאר עוד כמה ימים בהוטל ניוּ, אך ללא הועיל. דעתנו היתה נחרצת: במלון הזה איננו נשארים גם אם יתהפך העולם.

 

ירדנו שלושתנו אל חדר האוכל הצפוף, שנדחס בעולי רגל סיקים והודים רבים, והמלצר הסודני הזקן, עַבְּדוּ, כרכר סביבנו שעה ארוכה עם ביציות וזיתים. הוא עטה את הגלאביה היפה ביותר שלו, לבש את מקטורנו הארגמני המרוקם, המתפורר, חבש את תרבושו הפחות דהוי וסלסל בערבית פלסטינית מעוטרת ב"מֶרסי אַוּוִי"(5) וב"וֶולקוֹם, יא סידי". פיו היבש וחסר השיניים חייך וצחק אלינו כל העת, ועיניו החלבוניות, הבולטות, בהקו בשמחה ובציפייה למנחת ה"מלכה" המיוחלת.

 

הוא מילא את שולחננו בצלחות סדוקות מוכתמות והפליא לספר לנו בָּערבית-אנגלית-צרפתית העילגת שלו על מסעיו וגלגוליו הרבים בעולם הישן, מתפאר בעברו המכובד כמלצר-בַּטלֶר-מצחצח-נעליים-ראשי באיזה בית עשירים בפלסטין של תחילת המאה.

 

"עבדו הוא איש העולם הגדול," חייכה הרבנית אל המלצר הכפוף בעל פני משחת הנעליים, והפטירה בידענות: "הסודני הזה הוא ממש מונומנט, ספר היסטוריה עטוף בגלאביה."

 

וכדי לאשר את דבריה המשיך עבדו לערוך את השולחן בצלחות רבות, בסכו"ם בגדלים שונים ובמפיות מטונפות, מסדר לפנינו את הכלים בידענות של רב מלצרים ומתבל את מעשיו בגיבוב של מילים וחצאי מילים באנגלית ובצרפתית.

 

לבסוף הגיע הרגע המיוחל, שהסודני שלנו ציפה לו באורך רוח ובדריכות של ילד קטן במסיבת יום הולדת: הרבנית הוציאה חבילה מרובבת מתיק הצד שלה, בחשיבות של דודה זקנה מאמריקה, והושיטה אותה למלצר הזקן שהרעיד בתשוקה.

 

למראה המתנה חשף הסודני חניכיים ורודים גדולים, שבלטו על פניו השחורים, המיוזעים, וזעקת שמחה נפלטה מפיו. הוא תפס בחבילה באצבעותיו הזקנות, קרע את נייר העטיפה הזול, המרשרש, ושלף ממנה כובע קש מהודר שידע ימים טובים יותר.

 

"תרבוש אינגליזי... תרבוש אינגליזי..." קיפצה הדמות השחורה העבה ויצאה במחול סביב שולחן ארוחת הבוקר שלנו. הוא הסיר את תרבושו המרופט, חבש את כובעו החדש על ראשו הקירח והחל להלך בצעדים מדודים, טווסיים, הלוך ושוב על פני חדר האוכל, פולט שבבי מילים אנגליות ומברך את הקרואים שהתקבצו במקום: "הַאוּ דוּ יוּ דוּ, סר? הַאוּ דוּ יוּ דוּ, מאדאם? וֶולקוֹם טוּ הוֹטֶל נְיוּ..."

 

הסרט הערבי הסתיים בכי טוב: הבן האובד מצא את אחותו העיוורת, שנרפאה ונישאה לאיש עשיר. קולה של הזמרת המסלסלת נדם וזמזום מנוע האוטובוס העייף חזר ונשמע ברקע. הדיילת באדום-לבן מיהרה לאסוף את הכלים והאשפה שנותרו אצל הנוסעים, ובאוטובוס היתה תכונה: אנו קרבים לאלכסנדריה.

 

מרחוק התעוררו לתחייה לפני חלון הנהג בנייני העיר המאובקת: מגובבים, צפופים, מעורפלים מאבק ומעשן, נמשכים לאורך האופק וממלאים אותו כחומה בצורה, מסתירים את פיסת הים שמעבר להם.

 

אלכסנדריה. עירו של אלכסנדר, המצביא המקדוני הגדול. הגנרל שהחזיק לו מאהב שנים רבות, מאהב שליווה אותו בכל מסעיו ובכל כיבושיו ברחבי העולם העתיק (כפי שלמדתי מפיו של היסטוריון אנגלי בתוכנית טלוויזיה של הבי.בי.סי), ועל כך שמורה לו בליבי פינה חמה, מקומית, מזרח תיכונית. אלכסנדריה. העיר של המאהבים הגדולים, הזרים והמקומיים, שלא בחלו בדבר ושידעו לנגוס באהבה הרגעית או הנצחית בשקיקה ילדותית, בתאווה הנסתרת האופיינית כל-כך ללוונט, לארצות המזרח המנומנמות, המתחרדות, החוזרות אל הדת המקשיחה את החיים. אלכסנדריה. העיר של קוואפי. משורר האהבות האסורות, המתמוססות עם שחר. קשה להתאהב באלכסנדריה הנצפית מחלון האוטובוס של חברת גולדן רוקט. קשה עוד יותר להכילה בנשימה אחת, במבט אחד; על בנייניה המתפוררים, על ארמונותיה הכָּלים, על אנשיה המסתתרים מפני השמש הקופחת, המביישת, על גיבוריה שאינם עוד ושאולי לא היו לה מעולם.

 

האוטובוס התגלגל בדרכי העיר לכיוון הים התיכון, חולף ברחובות ריקים, מעולפים, על פני תעלות וביביבם, דוכנים ובתי-קפה, על פני אנשים מציצים מחלונות ומִפתחים, צופר ארוכות ומבשר בקולי קולות: הרבנית הגיעה העירה, הרבנית הגיעה לאלכסנדריה.

 

דני ואני עטינו מסכות לבנבנות של משחה מסננת קרינת שמש בשכבה נדיבה, להסתתר בה מפני הקרניים האכזריות של סוף הקיץ ומפניהם הבוחנים-חוקרים של האנשים הזרים. הרבנית תחבה אל תיק הצד שלה את בקבוק מי הלימון ואת מברשת השיער ורכסה אותו בזריזות, ממהרת לברוח מן האוטובוס שהשרה עליה מצב רוח דיכאוני, ממהרת לרדת אל העיר הגדולה, החידתית, לבלוע אותה אל קרבה.

 

פיסת המים הים תיכונית הכחולה, המוּכרת, מול תחנת מֵידאן סעד זגלוּל ההומה, מאחורי הטיילת הרחבה, קיבלה את פנינו כידידה ותיקה משכבר הימים; מחבקת, עוטפת, נמשכת מתל אביב ועד אלכסנדריה, אחותה הזקנה המנחמת, ללא גבולות וללא מעצורים. הדיילת באדום-לבן ניצבה לפני דלת האוטובוס, על המדרכה, ובירכה אותנו לשלום. ירדנו אל התחנה הצפופה בנוסעים, בעוברים ושבים ובבטלנים, ואחרינו עיכזה הרבנית בחוסר מנוחה.

 

"שוּכּרַן גַזילַן, סר, עַן איזנאכּ; איסמאחלי,"(6) הסמיקה הדיילת וקדה קידה מוגזמת לרבנית, מבקשת את סליחתה, מנסה להשביע את רצונה של הנוסעת הבלתי מתפשרת.

 

הרבנית חייכה אליה במשורה ופנתה לעזור לנו להוציא את מטענינו מקרביו של האוטובוס. היא הציצה בפניה שהשתקפו בדלתות הזכוכית ומיששה בידיה זיפי זקן חדשים. "אני נראה נורא, אני חייב להתגלח," מלמלה בעייפות ומיהרה לסדר את מזוודותיה ותיקיה הרבים על המדרכה, בודקת אם לא נשכח דבר בתא המטען. היא נטלה שתי מזוודות ענקיות והחלה לצעוד במהירות לכיוון שארע נבי דניאל, לכיוון הטיילת. ואנו אחריה, כל אחד מאיתנו סוחב את מטענו ועוד כמה תיקים וחבילות – "מתנות" של הרבנית.

 

"זה מלון ססיל." היא הצביעה על המלון היפהפה שעמד בכיכר. "שם, מאחור, מלון יוּניוֹן.
שם נשכור חדר."

 

כל הדרך התפללתי לאלוהים שמלון זה אינו שורץ כינים ופשפשים כקודמו בקהיר, ושאין בו צבא של מלצרים וחדרנים הנטפלים אליך במשובות אהבה מעושות ובחנופות מאולצות בעבור בקשיש או מתנה. "שם אין פשפשים ויש אמבטיה צמודה," נענתה הרבנית לתפילותי וניסתה להרגיע אותי ואת דני. "אתם תאהבו את המלון הזה. הוא חדש ונקי, כמו בית-הבראה של קופת חולים, ויש אפילו טלוויזיה בכל חדר!"

 

לא האמנתי לה, עד שלא אראה זאת במו עיני לא יעזרו לה כל ההרגעות שלה, לרבנית הכילאית.

 

"מאהבים יש שם?" פלט דני ועיווה את פרצופו בחצי גיחוך מאחורי גבה דקיק הבשר.

 

"באלכסנדריה המאהבים אמיתיים," הפנתה הרבנית את מבטה אלינו, נאנחה וגלגלה את עיניה בפינוק אל השמים, "גברים שבגברים, כל אחד – אלכסנדר מוקדון."

 

כל אחד מאיתנו קיווה לתפוס לו מאהב צעיר ועז רוח שריחו ריח המדבר וגופו חלק, ורך, ושרירי במקומות הנכונים. חלומות אלכסנדרוניים של שלושה חברים ישראלים שבאו לתור את הלוונט המתעתע, המשתרע מן הדלתא ועד הים התיכון.

 

הלכנו אחריה, חולמים ותועים, אל הקוֹרניש(7), ומשם לסמטה צדדית חשוכה במקצת, מאחורי מלון ססיל המפואר; מקום שבו עומדים פחי האשפה המגודלים של המלון ההיסטורי. מלאים ועמוסים לעייפה בקליפות, בקופסאות שימורים ריקות ובירקות רקובים, בניגוד מוחלט לפַסַדָה המרשימה שלו, עם הדקלים התמירים המתאבקים ברוח, עם הבַּווּאַבּים(8) המגונדרים שלו ועם מצחצחי הנעליים הממורקים שלו; בניגוד – ואולי בהשלמה טבעית, השלמה שלא תמצא בערים המודרניות המערביות. פחי אשפה מיוחסים, מכובדים, המתהדרים בעצמם ואומרים: ברוכים הבאים ללוונט.

 

באמצע הרחוב הצר עצרה הרבנית והצביעה על כניסה גדולה: "כאן המלון."

 

היא בירכה לשלום את הבוואב, שישב על אבני המדרכה ברגליים משוכלות ושיחק בגלאביה הסמרטוטית שלו. הדמות העייפה, המגובבת, קמה ממקום רבצה, וחיוך ביישני מהוסס הצטייר על פרצופה השחור שזהר בשמש הצהריים (כנראה זיהה את הרבנית שלנו).

 

"אהלן בּיכּ, איזַיאכּ?"(9) בירך שומר הפתח את הרבנית ונטל את מזוודותיה.

 

"כּוּאַיֶס, אילחַמדוּ לילַה, יא סידי, בוואב איל בַּווּאבַּת,"(10) הטעימה הרבנית בהנאה, מתפארת באוצר המילים הדל והמפוקפק שלה בערבית מדוברת. "האדא שלומי וּהאדא דני."

 

"אהלן בּיכּוּם, תַשראפנַה,"(11) נפנה אלינו הבוואב וקרץ אל הרבנית בעיניים מלאות סודיות, שותפות לדבר עבירה. "וּאינתא מוּסַא."(12)

 

"אני אחד משלהם," התגאתה הרבנית. "לי הם קוראים מוסא."

 

הבוואב ליווה אותנו אל המעלית ועזר לנו להכניס לתוכה את חפצינו. הוא סגר בחוזקה את דלת הסורגים החלודה ונופף לנו בידו לשלום.

 

"סַלאם, סַלאם," נופפה הרבנית בידה לבוואב ולחצה על הכפתור היחיד, המאובק, שבלט מקיר המעלית. "כל הבוואבים במצרים הם מוּחַבּאראת(13), אסור להאמין לאף אחד מהם. הם כולם מרגלים ערמומיים וחלקלקים. מלשינים בני מלשינים."

 

המעלית החלה לעלות בפיר הצר, עולה וחורקת, מתנדנדת קמעה וממשיכה מעלה-מעלה, אל מלון יוניון, חולפת על פני קומת משרדים, קומת מגורים וקומה אחת ריקה מאדם ומחפצים.

 

"אלוהים, שלא יהיו שם פשפשים," מלמלתי תפילה אחרונה לפני שהמעלית עצרה בקצה הפיר בדפיקה חזקה, רועמת, שהרעידה את כל קומת המלון.

 

חדרן גמד פתח לנו את דלתה והחל למשוך ממנה את המטענים והחפצים בזריזות ובמיומנות. כמו נמלה עמלנית העמיס על גבו את שתי המזוודות המפלצתיות של מושיק וגרר אחריו עוד שני תיקים וחבילת "מתנות", אץ-רץ אל דלפק הקבלה שבקצה המסדרון, נעלם לגמרי בתוך המטען הכבד.

 

 

מאחורי הדלפק המרשים, המעושן, ישבה המאדאם של המלון: אמריקנית שמנה, עבת בשר, מידלדלת ורוטטת בעורה הנפול, הבהיר, שבהרות שמש רבות הצטופפו בו. היא היתה מכונסת בעצמה, בשפמפם הדליל שלה, בניירותיה וספריה, מעשנת סיגריות אמריקניות בשרשרת, ובניגוד למקומיים המצרים לא הקרינה עודף של גינונים והתחנפויות.

 

לידה ישבו שני גברים מצרים מטורזנים, מסודרי גבות וריחניים, שהביטו בה מבעד לעשן הסיגריות ביראת כבוד השמורה למהנדסים ולמנהלים ובלעו את דמותה הלבנבנה אל קרבם בערגה.

 

במבטא דרומי כבד, מתובל במילים ערביות, תחקרה אותנו המאדאם בסקרנות יתרה, שואלת שאלות ומשרבטת את תשובותינו על פיסות נייר קטנות שהיו מונחות על שולחנה. "מתי הגעתם למצרים, מה אתם מחפשים באלכסנדריה, כמה ימים תשהו פה, איפה הייתם קודם, מתי תעזבו את מצרים, עם ארוחת בוקר או בלי ארוחת בוקר, למה דווקא למלון הזה, למה לא למלון אחר?..." ענינו על כל שאלותיה של החקרנית, ובלבד שתעזבנו לנפשותינו ותיתן בידינו מפתח לחדר הכסף.

 

משנחשפו הדרכונים התעווה פרצופה של המאדאם. "מישראל, מה?" למבטה השמנוני היתוסף קורטוב מכובד של חשדנות מהולה בבוז מתנשא, מצליף בנו בארשת מאשימה, מנסה להבין את פשר ביקורנו במצרים (רק זה היה חסר לנו – נוסף לכל היא גם שונאת ישראלים, השמנה). לאחר דקה אחת של שקט ורישום קדחתני של כל מיני מספרים וסימנים צווחה המאדאם על אחד הגברים המצרים וציוותה עליו ללוותנו אל החדר.

 

מבטינו המאשימים נפלו על פניה של הרבנית. מעמדה המיוחד במלון יוניון, כך נראה, לא הועיל לה – הטרור של המאדאם הפיל על החדרנים שכחה גמורה, ורק הבוואב מקומת הקרקע המרוחקת זכר לה את חסד נעוריה.

 

"השמנה האנטישמית הזאת חדשה פה," לחשה הרבנית, ואישוניה הזעירים התרוצצו בעצבנות בתוך חורי עיניה הצרות.

 

"אני אהרוג אותך, משה," התפרץ דני על הרבנית. "חסר לך שהשמנה הזאת היא מהמוחבאראת.
אני לא באתי לאלכסנדריה כדי לחפש לי צרות."

 

הרבנית נגררה אחרינו אל החדר מיואשת לגמרי, צועדת ללא העיכוז החושני המוּכר שלה, שבה ונהפכת לאיזה פקידון עלוב מחברת החשמל העירונית. כל חלומותיה המתוקים, על זיונים ליליים עם נערים ערבים שחומי עור ועם חדרונים אלכסנדרונים שריריים, פינו את מקומם לסיוטים מרים על שמנות מרושעות ועל חוקרי משטרה מצרים סאדיסטים.

 

החדרן המצרי והגמד פתחו לנו דלת לבנה גדולה, ולפנינו נגלה חדר מבהיק בניקיונו, מדיף ריחות של מטהרי אוויר זולים ושל אקונומיקה. "תודה, אלוהים," הודיתי בליבי לריבונו של עולם ונכנסתי אל החדר בשמחה, נאנח אנחת רווחה. (מי יודע, אולי השמנה הזו אנטישמית ואולי לא. חולת סדר וניקיון היא כן.)

 

החדרן המטורזן נעמד באמצע החדר והחל לנאום בפנינו נאום ארוך ומייגע באנגלית מלוטשת ומקושטת שלמד בעל פה: "ברוכים הבאים למלון יוניון [שלח את ידיו קדימה בברכה]. המלון שלנו שופץ לפני שנה בעזרת אללה ובעזרת אשתו החדשה של הבעלים – המאדאם טובת הלב והנדיבה – שאלוהים יהיה בעזרתה ושיביא לה הרבה דולרים. זאת הרצפה הנהדרת, המרוצפת באריחי קרמיקה יקרים שהמאדאם קנתה בקהיר [הצביע על הרצפה המבהיקה]. אסור להרטיב את הרצפה, שעלתה למאדאם הרבה דולרים אמריקניים. אלה המיטות הטובות והנוחות ביותר באלכסנדריה, שהמאדאם תפרה להן סדינים וכיסויים במו ידיה [הצביע על המיטות המוצעות]. זאת הטלוויזיה בשביל האורחים, שהמאדאם, יביא לה אללה הרבה מזל, קנתה בדולרים שהביאה מאמריקה, בשביל שיהיה שמח לאורחים של המלון – שייתן גם להם אלל ה הרבה מזל ועושר [הצביע על הטלוויזיה]. שם חדר האמבטיה החדש, שהמאדאם קנתה בדולרים שלה, עם בּידֶה ועם בית-שימוש כמו במלון שרתון ובמלון ססיל – חמישה כוכבים [הצביע לכיוון חדר האמבטיה הצמוד]. הכול יפה. הכול חדש. הכול נְדיף(14). המאדאם מבקשת לשמור על החדר הזה, שעלה לה הרבה דולרים שהיתה צריכה להביא מאמריקה. השבח לאללה ששלח לנו את המאדאם שלנו, שתבוא ברכה עליה ועל יושבי המלון, תודה."

 

המטורזן גמר לנאום, קד קידה עמוקה, מתהדרת, ומיהר לעזוב את החדר, מותיר אחריו את שלושתינו המומים ופעורי פה. הרבנית נפלה מעולפת על אחת המיטות והחלה לנזוף בגמד הנכלם. "מה, אתה
לא זוכר אותי? הייתי פה שלוש פעמים, שכחת?

 

הגמד פנה אל הכניסה לחדר והציץ אל המסדרון הארוך. הוא חזר לחדר, סגר את הדלת, ונעל אותה פעמיים ליתר ביטחון. הוא התיישב על קצה מיטתה של הרבנית, ניגב את מצחו הרטוב בממחטה גדולה והחל לספר לנו באנגלית רצוצה על המאדאם החדשה של מלון יוניון: בעליו של המלון, מר חאמֶד, הביא אותה מאמריקה ונשאהּ לאישה לפני שנתיים וחצי. היא הביאה לו דולרים והוא הביא לה אהבה – ואיזו אהבה. חאמד זה, מעריץ גדול של ישבנים לבנים ענקיים ושל דדים נפוחים ורדרדים, אינו מפסיק לפרוק על גופה הענקי את מיציו החשקניים; לעת ערב ועם זריחת החמה, לפני התפילה ואחריה, בחדר המיטות, במטבח, על דלפק הקבלה, ובכל מקום שבו נדלקת לו התשוקה בעיניים למראה המאדאם האמריקנית הגדולה שלו.

 

הגמד אמר כי אין מקום לדאגה: הראש של המאדאם התאוותנית בזיונים של מר חאמד, ורק כשיש לה את החודשית לה היא קצת עצבנית. ואנחנו, לרוע המזל, נפלנו לה בחודשית שלה. אבל זה לא נורא, תוך יום-יומיים זה יעבור לה והיא תשוב ותירגע.

 

הרבנית המאוששת שלפה מתיק הצד הנפוח שלה תשורה לגמד: דוגמית של קרם גוף זול בבקבוקון פלסטיק שקוף. "האדא מין פריז!" הגמד חטף את דוגמית הקרם בשקיקה. "שוּכּרַן, שוּכּרַן גַזילַן, סר."

 

"איתפאדַל, האדא בשביל מאדאם שלך," ענתה לו הרבנית. "האדא בשביל לעשות שמח כמו מר חאמד ומאדאם מין אמְריקה." הגמד המרוגש בירך אותנו בפוּרסַה סַעידַה(15) ויצא מן החדר, מותיר אותנו מתגלגלים על המיטות, נחנקים ומתפקעים מצחוק.

 

"מושיק, יש לך קונקורנציה," השתרע דני על המיטה וחיקה את המאדאם בשעת ההשתגלות, עולה ויורד, מעלה ומטה, נאנק מריגושים ומתכווץ מצחוק.

 

"הלוואי שהיה לי חצי מהתחת שלה," התלוננה הרבנית-מושיק והעבירה יד על ישבנה הזעיר, מודדת ומשווה. "התור לפני הדלת הזו היה ארוך שבעתיים."

 

***

הערות וביאורים:

1. מה זה?

2. זה לא טוב! זה לא נקי!

3. מים לא טוב, מים וסבון – טוב!

4. רחוב.

5. תודה רבה (צרפתית וערבית).

6. תודה רבה, אדוני, סלח לי.

7. טייילת (צרפתית).

8. בוואב – שוער.

9. שלום לךָ, מה שלומךָ?

10. בסדר, השבח לאל, אדוני שומר הדלתות.

11. שלום לכם, נעים מאוד.

12. ואתה.

13. המשטרה החשאית.

14. נקי.

15. נעים מאוד, בשעת פרידה ממי שפוגשים בפעם הראשונה.