יוסי וקסמן

סופר, צייר ומעצב

החיה

גלריית הבית האדום, 2010. אוצר: תמיר גרינברג 

דבר האוצר

 

ציוריו של וקסמן חריגים בנוף הציור הישראלי, הנוטה בדרך כלל אל המעודן. אלה ציורים שעוצמת הכאב והעצב המתפרצת מתוכם משתקת כמעט. קשה לדבר על ציורים כאלה במונחים של "יפה". אלה ציורים קשים, מעיקים, הטורדים את נפשו של הצופה זמן רב לאחר שיצא את חלל התערוכה. וקסמן מניח לרגשותיו לנבוע בשצף-קצף אל הבד ללא מסננים. למתבונן בציוריו יש תחושה כאילו הביט אל עומק נפשו של יוצרן, ומה שנחשף שם – לא קל לעמוד אל מול עוצמתו.

 

יער אפל. שלושה זאבים, אולי תנים, גודשים את קדמת הציור, עיניהם בוערות באדום, הם מצוירים בקווים אקספרסיביים עזי מבע, בשפעת צבעים יוקדת של שחור - לבן -כחול - צהוב -אדום, צבעים ראשוניים, קדמוניים, כאילו יצאו מתוך סיוט אפל. האופק בוער בכתום וצהוב. דמדומים, או שריפה רחוקה? עיניהם העצובות של הזאבים מביטות אל הצופה לא באיום,
כי אם במצוקה נוראה.

 

קוץ מעוות צורה בחזית של ציור מצויר בלבן נוזלי. האם זהו אכן קוץ? גם כאן, במבט ראשון, צורתו מאיימת, ובמבט מעמיק יותר – נעלם האיום ותחתיו נחשפים ייסורים. ואולי המאיים הוא תמיד גם המיוסר? הקוצים אינם פונים אל קדמת הציור, אלא נסוגים לאחור ולצדדים, כמן חיית טרף המשפילה את ראשה בבושה.

 

ומעבר חד לעולם שונה לחלוטין. לכאורה. יצירות המופת של עולם המערב. 'בכחוס' של קראוואג'ו, 'ארוחת הבוקר על הדשא' של מאנה, 'מדונה וילד' של ג'וטו, 'מדמואזל ריבייר' של אינגר. עין הצופה המיומנת מזהה את הקומפוזיציות הכל כך ידועות, את תנוחות הגוף ושפעת הצבע. אך משהו כאן משובש.

 

בכחוס התינוקי, העגלגל, מרוח כולו, נוזל על פני הבד, פניו מחוקים משהו, והמבט,
שבמקור הוא יהיר ומרוחק, מתחלף כאן במבט מבויש וכאוב. המדונה והילד, אם ותינוקה
על זרועותיה, מצוירים על בסיס שחור, גופו של הילד נמזג ברקע הקודר, פניו בוגרות מאוד, וידו מכסה את פני אימו. עיני האם לא מביטות בו ברוך כי אם מופנות הצידה, הלאה מן הילד, וההילה שבציורו של ג'וטו הופכת כאן לעיסה של צהוב ושחור. ב'ארוחת הבוקר על הדשא' אותה אישה עירומה עוד מביטה אל הצופה, אך לידה לא גבר בורגני רובץ, כי אם זאב לבוש בחליפה, ואת דמות הגבר האחר, הסמוך לאישה העירומה, מחליף ראשו של כבש המרכין את ראשה בהכנעה, ממתין לבלתי נמנע. הסצנה הנינוחה שבציורו של מאנה הופכת כאן לסצנה דחוסה, גדושת אלימות ומיניות. היער הרומנטי הוחלף בעצים קרחי עלווה.
הדמויות הנינוחות בציורו של מאנה מוחלפות בדמויות נוזלות, מעוותות ומתפתלות,
ומעל לכל שורה תחושה של אסון.

 

ציוריו של וקסמן מוצמדים זה לזה ויוצרים מעין תמונות-על, טריפטיכים רחבי מידה שכל חלק שבהם מאציל על החלקים שלידו ומעניק להם משמעות נוספת. היער הפראי והמדונה והילד חד הם. הזאב המאיים ובכחוס חד הם. אין אלה אלא סמלים. סמלים קדומים ועמוקים המציירים את נפשו המיוסרת של האדם. ‎

 

וקסמן מעריץ את הציור המערבי. וקסמן בז לציור המערבי. וקסמן מתחנן להיכנס בשעריו של עולם התרבות המערבית. וקסמן יורק בפניה של התרבות המערבית. וקסמן משפיל את ראשו לנוכח גדלות הציור המערבי. וקסמן זוקף את ראשו בגאווה אל נוכח הציור המערבי. וקסמן מקלל. וקסמן מייחל. וקסמן מתפלל. וקסמן מחניק זעקה. ציוריו של וקסמן ציוריו של הנידח, העומד בצד ויודע שלעולם לא יהיו לו חלק ונחלה, אך בלי דעת, הוא כובש לו גם חלק, גם נחלה.

 

תמיר גרינברג, אוצר

תמיר גרינברג הוא משורר, מחזאי ואדריכל. מחזהו 'חברון' הוצג על הבמות בישראל,

בבריטניה ובגרמניה.

 

***